קלפים טיפוליים למצבי משבר במעגלי החיים
קלפי ״עדיין נושמת״ מזמינים להתבוננות במצבי משבר. בכל קלף מופיע איור ידני המציג סיטואציה שהיא מעבר למציאות וההיגיון.
הפרשנות שניתן להעניק לכל איור היא רחבה - תואמת צופה ונקודת זמן.
הקלפים מתאימים למצבים שונים במעגלי החיים - בעיות פוריות, דיכאון בהריון, הפלה, לידה שקטה, דיכאון אחרי לידה, עיבוד לידה, אובדן ילד ועוד.
זהו כלי השלכתי המתאים כאמצעי לקידום תהליכים רגשיים בטיפול פרטני, הנחיית קבוצות או שימוש אישי.
האיורים נוצרו מתוך התמודדות אישית וזוגית עם הפסקת הריון ולידה שקטה.
תוכלו לקרוא כאן באתר את הסיפור שלי.
מאחלת שהשימוש בקלפים יסייע בתחושת שותפות ויאפשר מרחב בטוח להתבוננות במצבי משבר.
מור לוי גבירץ
איורים ידניים המאפשרים השלכה ופרשנות אישית
מתאים לטיפול פרטני ולהנחיית קבוצות
בשימוש צוותים רפואיים ברגעי משבר
נוגע במגוון תחומים ותחנות במעגלי החיים
סיפור הלידה השקטה שלי
עברתי לידה שקטה.
ואיכשהו, אני עדיין נושמת.
המטפלת שלי הציעה להשתמש בצילום כדיי לבטא את התחושות שלי, ואני נעניתי לאתגר מיד.
באותו שבוע עד הפגישה הבאה שלנו הבנתי שאני לא יכולה לעמוד במשימה - התינוק שלי לא כאן ואני לא יכולה לצלם אותו, הסיטואציות שעוברות לי בראש סוריאליסטיות מדי, רחוקות מדי מהמציאות כדיי שאוכל לתפוס אותן בצילום.
אבל בחורה משימתית כמוני לא תוותר על האתגר.
עשיתי מה שאני יודעת והתחלתי לשרבט סקיצות, שהפכו מהר מאוד לאיורים. הסיטואציות שאיירתי פרצו ממני בזו אחר זו ונתנו ביטוי לכאבים הכי עמוקים שחוויתי ולא ניסחתי. יכולתי לביים סיטואציות לא מציאותיות שכבר לא יקרו לעולם.
מחשבה חדשה על איור הייתה יכולה להוציא אותי מהמיטה, לגרום לי לסדר את שולחן העבודה ולצאת לחנות כלי כתיבה לקנות עוד עטים. רק שחורים.
במשך יותר משנה איירתי למגירה, כמו יומן אישי.
אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אני מקווה שתמצאי באיורים שלי תיאור לתחושות שלך ושיש עוד מישהי שמבינה מה את חווה.
מור.
מעטפה גדולה
מחוץ לחדר של הפרופסור מחכה לתורה בחורה נלהבת בהריון עם תאומים, היא הגיעה לסקירת מערכות.
על ספסל ברזל קר בצד אנחנו יושבים ומחכים עם מעטפה גדולה ובטן הריון גדולה.
עוד מטופלת נכנסת ואחרת יוצאת, אנחנו ממשיכים לחכות בסבלנות.
הדבר האחרון שבא לפרופסור הזה לעשות היום הוא להרוג את התינוק שלי.
כשאנחנו נפגשים סוף סוף, עומד מולי אדם גבוה ורחב, נחמד באופן יוצא דופן. אנחנו עומדים במסדרון הצר זה מול זו, ממעטים במילים ומתאמצים להשאיר מקום לעוברים ושבים כשהבטן התופחת שלי כמעט נוגעת בשלו. רק מעטפה גדולה של הוועדה להפסקת הריון מפרידה בינינו.
-
אחרי ה״פרוצדורה״ ביציאה מהחדר אלעד מגלגל אותי בכיסא גלגלים, אני ממקדת את המבט שלי ברצפה, לא רוצה לראות אף אחת מהנשים מסביב.
אבל הבחורה הנלהבת כבר נעמדת בדלת מולי. היא בשלב מוקדם יותר של ההריון עם תאומים והבטן של שתינו נראת באותו גודל.
רק שלה יש שני עוברים חיים, ולי יש עובר אחד שהלב שלו הפסיק לפעום ממש עכשיו.
הנצו ניצנים
הביאו אותך אלינו בעריסה כמו שביקשתי, לא יכולתי להחזיק אותך בידיים, זה הדגיש כמה שאתה סטטי וחסר תנועה. העדפתי לראות אותך שוכב בעריסה כמו תינוק ישן. כמו כל התינוקות שאני רואה כבר יומיים מסתובבים לראווה בעריסות בלובי של ביניין יולדות ויודעת שאני לא אהיה אחת מהן.
העריסה מתגלגלת אלינו ואתה עטוף בבד טטרה כשרק פנייך חשופות, המיילדת מטה את הפנים שלך אלינו והפה שלך נפער מעצמו. לרגע אחד התנועה הזו כל כך מבהילה אותי.
אני מסתכלת על הפנים השלוות שלך ומצליחה רק להגיד ״כמה סבל נחסך״. זה ניסיון להסביר לעצמי את מה שעשינו.
השפה העליונה שלך היא שני משלושים סימטריים בצבע דובדבן, הצבע הכי יפה שראיתי אי פעם. אני מסתכלת עלייך מוקסמת. העיניים שלך עצומות, מלוכסנות ועדינות, פלומת שיער קטנטנה ודקה מבצבצת מהבד.
אתה עטוף בבד לבן עם איורי חיות בצבעים בהירים, וזה מכאיב וגם קצת מנחם להיזכר איך תיכננו את החדר והחפצים שלך באווירת טבע וג׳ונגל, והינה אתה מולנו בבד הזה, כמעט כמו שדמיינו.
יש אנשים שאמרו על ההחלטה לראות אותך ״זו תמונה שלא יוצאת מהראש. זה יגרום לכם סיוטים״.
האמת, שזו תמונה שאנחנו לא רוצים שתצא לנו מהראש. הדבר היחיד שמעלה לנו חיוך.
מחלקה ראשונה
אני מתעוררת בבוקר שאחרי הלידה במחלקת נשים, ורוצה לקפוץ מהר מהמיטה לתינוקייה, לראות את התינוק שלי שכבר התחלתי להתגעגע אליו, להניק אותו ולהתרגל אליו. אבל אין למי.
ואת הקפיצה הזו של האינסטינקט האימהי המח צריך לכבות שוב ושוב, כל פעם מחדש. אי אפשר להתרגל לזה.
אלעד מביא לי אוכל, אחותי מקלחת אותי, אני מחותלת ולא מדברת. באיזשהו אופן אני הופכת לתינוק שמטפלים בו.
כאב תינוק
איך זה יכול להיות? לקחתי שני כדורים לייבוש חלב כשחזרתי למחלקה אחרי הלידה, ולא הנקתי אפילו פעם אחת.
אבל הגוף שלי לא ממש מבין את זה, מבחינתו אחרי לידה יש תינוק והתינוק הזה צריך לינוק, היגיון בריא סך הכל.
כאן אין תינוק, יש ״כאב תינוק״, חור חונק ולוחץ במרכז החזה שלא הונח עליו תינוק בסיום הלידה.
כל כך פחדתי מהחור הזה שמראש ביקשתי מאלעד שבסיום הלידה יגיע קרוב אליי, צמוד לפנים ולחזה, שיתן לי אהבה ויקפיץ את רמות האוקסיצוטין כמו שהיה אמור להיות.
וגם חודש אחרי הלידה כשאני חושבת על התינוק, הגוף שלי מפספס את ה״אין״ ומרגיש רק ״תינוק״, אז הוא מתייצב למלא את תפקידו, מייצר חלב ומטפטף. בכל פעם כזו כואב לי בלב, והדמעות והחלב מטפטפים יחד.
נגמר
כמה חודשים אחרי הלידה חלמתי על התינוק שלי. בחלום אני מחזיקה אותו והוא בגיל שבו היה אמור להיות, עם תלתלים קטנים ובגד גוף עם איורים בצבעי אדום לבן, הוא שמח ובריא בידיים שלי.
אבל אלעד מתעקש שהוא לא, ״ואת יודעת את זה״, וצריך לחזור לבית החולים כמו שסיכמנו.
כי בחלום זה מה שעושים, אם עולה חשד לממצא חמור יולדים תינוק חי, ואם החשד מתגלה כנכון המתת חסד מותרת עד גיל שנה.
אני מנסה להשאיר אותו חזק חזק בידיים שלי, אולי אצליח לשכנע שהוא בריא, שהוא ישאר איתנו לתמיד שלא אצטרך לוותר עליו אחרי שמונה חודשי הריון כמו במציאות.
כשאני מתעוררת אני לא בטוחה מה עדיף, החלום או המציאות.
ילד של אבא
כשהמחט נכנסה ועצרה את דפיקות הלב נלקחה גם דגימת דם להמשך בירור גנטי.
המבחנה הייתה צריכה להגיע מקומת הקרקע בביניין בית החולים אל הקומה העליונה בה נמצא המכון הגנטי.
האחות במקום חשבה כמה קל ונח שאלעד נמצא פה, שלחה אותו למשימה והפרידה בינינו.
אני יושבת בוהה מול החלון וממלמלת לעצמי.
עוברת יותר משנה עד שאלעד מספר לי על מה שעבר עליו בדקות האלו. שמבחנת הדם ביד שלו הייתה עדיין חמה. שזה היה המגע היחיד שלו עם התינוק שלא יכיר.
ולך אחות יקרה, עדיין נותרה לי שאלה - זה באמת הרעיון הכי טוב?
אף איש צוות, בת שירות, סטודנט לרפואה לא יכלו לעשות את זה במקומו?
תיבת פנדורה
לא הייתה לנו שום סיבה לחשוב על דיקור מי שפיר - אני לא בגיל המומלץ, יש לנו הרכב גנים מגוון ואין לנו נשאות של מחלות גנטיות.
כשעלה ממצא חשוד אחד הרופאים שפגשנו אמר ״השאלה היא לא האם לעשות דיקור מי שפיר, אלא מה עושים עם התוצאות״.
אנחנו יוצאים מהפגישה ויושבים לדבר.
היינו יכולים להיראות כמו זוג צעיר בהריון שמתעסק בשאלות כמו איפה נלד, איזה מותג עגלה בא לנו לקנות ומה דעתך על השם הזה לבן?
אבל אנחנו שוקלים האם נעצור את החיים של התינוק הראשון שלנו, אם יתגלה שהוא יסבול ממום קשה.
וכמו נבואת זעם, אחרי שבועות מתוחים של בירורים אנחנו מקבלים את התוצאה, מודפסת בקור במסגרת שחורה על דף לבן. כל מה שכתוב מסביב מיטשטש ובכלל לא חשוב.
אנחנו כבר לא צריכים לדבר על זה שוב, רק הולכים לכיוון הוועדה להפסקת הריון.
המשפחה שלי
כולם מסביב יוצאים מבית החולים עם ילד בסלקל, אנחנו יוצאים עם מבחנה במעטפה.
לילה שקט עבר על כוחותינו
חזרנו הביתה מבית החולים ומחכה לנו חדר מלא בבגדי תינוק, עגלה יפה ושידת החתלה ענקית. מה שהיה נראה לי לפני שבוע כל כך חמוד ומרגש, נראה עכשיו כמו חדר הנצחה.
לוקחים לנו כמה שבועות עד שאנחנו מעזים להיכנס לשם. וכשזה קורה אנחנו פעולים כמו חיילים בשטח אסון - אוספים לשקיות, אורזים, קושרים, מאחסנים, כמעט לא מדברים.
את החפצים שתופסים יותר מדי מקום אנחנו מציעים בעדינות לחברים ומשפחה, לא יודעת אם הם חוששים מהמזל הרע שידבוק בהם. וכשאני מפרסמת משהו למסירה באתר אני תוהה האם אני אמורה לכתוב ״יד ראשונה מתינוק שלא כאן״.
את הבגדים שאנחנו מאחסנים אני מייעדת למי שעוד יבוא, אני שומרת אותם ארוזים טב טוב ומייחלת ליום שעוד נשתמש בהם, שעוד יהיה גוף חם ומתוק שילבש אותם.
לידה שקטה
בהתחלה לא יכולתי להעלות על שפתיי את המונח הנורא הזה. התחמקתי עם פיתולי לשון, ״ההריון לא הצליח. התינוק לא שרד״.
לא מתאים לי לא לדייק, כי ההריון דווקא הצליח מאוד, יתר על המידה. והתינוק לא שרד את מחט האשלגן שהוזרקה לו ישר ללב, מי היה שורד דבר כזה?
ככל שהחודשים עוברים, אני מתרגלת את המונח הזה שוב ושוב, ואני מתרגלת אליו. הוא כבר חלק מהיום יום שלי, לפעמים אני אומרת במשפט רק ״הלידה״ וזה ברור על מה אני מדברת.
כשאנשים אומרים ״ההפלה שעברת״ חשוב לי לתקן, ״עברתי לידה שקטה״. עד שחבר עונה לי בביטול ״בסדר, אין ההבדל, זו סמנטיקה״. המילים לא יוצאות מהפה ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני יותר כועסת או יותר מותשת.
עם הזמן והחודשים שעוברים קורה דבר הפוך - המונח הזה הופך להיות בעייני מתיפייף מדי, פסטורלי, ״שקט שלווה, ים של חולות והרים שבאופק…״
אני מחפשת את המילים כדיי להעמיד דברים על דיוקם ואומרת: ילדתי את התינוק שלי ללא רוח חיים.
ביחד ולחוד
אלעד ואני יחד נגד כל העולם.
בהריון אנחנו מוכוונים לאותה מטרה, נלחמים לקבל תוצאות ולעשות את כל הבירוקרטיה מהר.
אבל ברגע שהלידה מסתיימת אנחנו מתפצלים. ההורמונים ותחושת ההיי ממלאים אותי בהתרגשות, אני כמעט שוכחת מה אנחנו עושים פה. ואלעד ער לסיטואציה, כואב ונפרד.
לפחות הבנו די מהר שאנחנו לא יכולים להיות מתואמים, התחושות וההתמודדות שלנו שונות.
שנינו איבדנו תינוק, תינוק שחיכינו לו, שנינו חיכינו להיות אמא ואבא שלו.
יש רק שני אנשים בעולם שהוא התינוק שלהם ואלו אנחנו. ההתמודדות הזו היא שלנו ביחד, גם אם לא בתיאום.
שנה טובה
היית אמור להיוולד בראש השנה, מתנה, התחלה חדשה, משפחה חדשה, זוג שהופך להורים לראשונה.
התאריך המשוער ללידה הגיע וכבר אין למי לצפות, אני שוכבת ערה במיטה ורואה מולי כמו בסרט את איך שהיום הזה היה עשוי להיראות.
לידה מרגשת, תינוק בוכה, התלהבות מכמה שאתה יפה ודומה לאבא. ואחרי זה החשדות שמשהו לא כשורה, פירכוסים, בדיקות, המתנה לתוצאות ובשורה הקשה, ימים, חודשים או שנים של טיפול, הידרדרות, היקשרות בידיעה שמחכה לנו פרידה בלתי נמנעת, לוויה.
לרגע אני מדמיינת גם תסריט אחר: לידה קלה, תינוק בריא. ויאללה הביתה זוג צעיר, לכו תהיו משפחה.
אבל היו רק שתי אופציות - לגלות במהלך ההריון או לגלות אחריו.
ומסביב כולם מברכים ״שנה טובה, שנה של התחלות. טובה מזו שהייתה, של בשורות טובות, בריאות…״
יש סאב-טקסט בברכות האלה, ואותי זה מעצצצצבן.
אביב ימיו
״הבוקר קברו את התינוק שלי, הבוקר קברו את התינוק שלי, הבוקר קברו את התינוק שלי, הבוקר קברו...״ אני חוזרת ואומרת לעצמי ולא מאמינה.
זה בוקר שמשי, חול המועד סוכות, בחוץ הכל ממשיך כרגיל ואף אחד לא יודע את מה שקורה בבית עלמין חולון. זה יום רגיל.
בבית העלמין קוברים את התינוק שלי.
אני הולכת בבית מחדר לחדר, מהסלון לחדר השינה, מחדר השינה למטבח, חוזרת על המשפט הזה, אין לי שום דבר בראש חוץ מזה, רק משפט אחד בלתי נתפס.
הבטן שלי נראת כמו הריון ובחוץ נראה כמו יום רגיל.
מה שאין
ערב אחד החברים באים לבקר אותנו והוא מלא באלכוהול, סיגריות וצחוקים. אני מסתכלת מסביבי ולא מבינה מה אני עושה שם, נראה שאני צופה בסרט קולג׳ אמריקאי.
הייתי אמורה להיות עכשיו בחדר שקט בבית, אור עמום ממנורת מלח הימלאיה וניחוח קלנדולה באוויר. מחזיקה תינוק מקולח עטוף טטרה מבד במבוק בהיר, מזמזמת שיר ערש בלי מילים אחרי הנקה.
החברים שלי ממשיכים להעלות זכרונות וצחוקים מהתיכון, אני שומעת ורואה אותם דרך מסך עשן מעורפל.
מה שקורה מסביב לא מתאים למה שקורה בפנים ואני מחכה שהם ילכו כבר. הנוכחות שלהם גורמת לי להרגיש רק יותר בודדה ומנותקת.
כשהם עוזבים סוף סוף שמחים ומחויכים, אני נשארת לפנות את הבקבוקים הריקים והמאפרות המלאות.
אני חושבת שהם בטח אומרים עכשיו ״איזה כיף היה. מור לא דיברה בכלל על הלידה, בטח שימחנו אותה״.
כשכל מה שחשבתי עליו, וכל מה שרציתי לדבר עליו הוא הלידה, על מה שאין, על מה שהיה אמור להיות.
מה נשאר, רק אהבה
גם ילד שלא בא לעולם משנה להורים שלו את החיים.
יום הולדת
זה מוזר אבל ימי הזכרון נעשו לי קשים.
העיסוק בהורים שאיבדו את ילדיהם, מה שהם כבר לא יהיו, דור מבוגר קובר דור צעיר וכל השירים ברדיו מדברים כאילו עליו ועל החיים שלא היו.
קראתי שבאובדן של ילד מתקיימות אצל ההורה שתי מציאויות - המדומיינת, שבה ממשיכים את החיים שהיו יכולים להיות. והמציאותית, שבה הילד איננו ומתקיים האבל.
אני חיה בשתיהן. סופרת את הגיל שהיה אמור להיות בו, חושבת מה הייתי עושה איתו עכשיו, מתי היה מתחיל ללכת, לדבר, לגלות את העולם.
אני הולכת בעולם כרגיל, בחורה צעירה, חביבה סך הכל, אי אפשר לראות את זה אבל יש איתי ״בלי״, אני אמא בלי ילד.
הולך תמיד איתי
לא רוצה לצאת מהבית, בחוץ יש יותר מדי טריגרים ואני מרגישה מותקפת.
בכל זאת עשינו מאמץ ונסענו לחופשה רחוק רחוק, נוף פסטורלי, מזג אוויר מושלם, ריח של מלון ואף אחד שמכיר אותנו.
האישה בקבלה מבוגרת ונמרצת. אחרי הנאום על שעות הצ׳ק אין, צ׳ק אאוט, ארוחת הבוקר והמלצה על מסלול נחמד בסביבה היא מתפנה לפלוש לי לפרטיות ושואלת אם יש לי בבטן בן או בת.
הייתי כל כך לא מוכנה לשאלה הזו שאני ממלמלת משהו ש״אני אחרי״ והיא ממהרת לשפוט ״אז השארת אותו בבית ממש קטן״.
ובא לי לענות ״תודה על הדאגה, הוא מסתדר לבד, אפילו לא צריך בייביסיטר.
עכשיו אם אפשר, אשמח לקבל מפתח לחדר עם נוף לצוק, שיהיה לי קל יותר לקפוץ״.
-
כולם שמחים שנסענו ואני מספרת שהייתה אחלה חופשה ואיזה יופי שהתאווררנו, שהנוף היה מקסים, האוכל היה טעים, החול היה חמים והים פלטה כמו שאומרים.
אבל לא אומרת התינוק שלי היה חסר לי. שהוא היה איתי בכל רגע.
עוד נפגש
מילים: אריק אינשטיין
בא לו הלילה, ושקט עכשיו.
בא געגוע, לראות לחבק אותך
מה שעובר בי, זה יותר ממילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.
את שוב עוברת ימים לא קלים
איך את שומרת ומה עם החיוכים
מה את חושבת זה קשה במילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.
עוד נפגש ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב
שנינו ביחד יהיה לנו טוב
אל תדאגי זה קרוב, קרוב.
מה לספר לך וזה רק מכתב
מה לתאר לך ואיך לעניין אותך
מה לספר לך - לא מוצא לי מילים
יש כאן הכל, אבל, אין אותך.
ועכשיו, לעצום חזק
אני עומדת בלובי של ביניין יולדות ומחכה לאלעד שיגיע עם האוטו מהחנייה, אין לנו גינונים כאלו בדרך כלל ואף פעם לא חיכיתי שהוא יפתח לי את הדלת. אבל הפעם אני אחרי לידה, בעצם בפעם הראשונה בחיים אני אחרי לידה.
העמידה הזו בלובי מרגישה כמו נצח, אני מנסה לא להסתכל אבל הנה עוד זוג בדרך הביתה עם סלקל, בלונים ודובי שגדול יותר מהתינוק שלהם.
כל מה שקשור בתינוקות כואב לי בעיניים ובא לי שהכל ייעלם.
כשאני עושה קניות בסופר אני נמנעת מלעבור במעבר של המוצרי תינוקות.
ועם איך שגוגל עובד הרי שמהחיפושים שלי בתקופה האחרונה כל הפרסומים שמופיעים לי קשורים בטיטולים ומוצצים.
אין לזה סוף, אני מרגישה שזה תוקף אותי מכל כיוון.
בית בובות
בשביל מה יש לי לקום בבוקר?
אין פה תינוק לטפל בו, אין אף אחד שזקוק לי, אני רק נתמכת וזקוקה לאחרים.
מתעוררת בבית של ההורים בחדר שגדלתי בו, לובשת את אותה שמלה כבר שבוע, מכינה קפה חלש, לא באמת רוצה להתעורר, ומתיישבת מול הטלוויזיה לצפות באותה סדרה על שיפוצים ועיצוב בתים.
העריכה בה כל כך שבלונית שזה מרגיש כאילו אני צופה כל יום באותו הפרק.
זו שעת בוקר וכבר עכשיו אני מקווה שאהיה מספיק עייפה בערב כדיי להירדם מהר. כל ערב אני שוכבת במיטה ומשחזרת את אותו פרק של הימים האחרונים בבית החולים.
וכמו בסדרה הבנאלית הזו, גם בשחזור שלי זה נראה תמיד אותו הדבר, והסוף אותו סוף.
אין מקום
איך אני מעזה בכלל לחשוב להיכנס שוב להריון. לא מגיעה לי בכלל הזכות הזו. קיבלתי הזדמנות ודפקתי אותה.
הרחם שלי היה הבית של התינוק הזה, המקום שבו הוא הרגיש הכי מוגן, חמים ועטוף. ושם גם הסתיימו החיים שלו לפני שהתחילו.
ואני שהייתי אמונה על לשמור עליו, נזהרתי מכל קינוח עם ביצים חיות, נמנעתי מאלכוהול ועברתי לצד השני של המדרכה אם ראיתי מישהו מעשן במרחק קילומטר ממני, בסוף אני זו שגם עצרתי את החיים שלו.
הייתי צריכה לשמור עליו, הייתי צריכה לא לתת לזה לקרות, אז איך אני יכולה לחשוב בכלל ליצור חיים חדשים באותו המקום, לתת לתינוק אחר להתארח במקום שלו.
כל משחק זוכה
אחרי משכב לידה אני מוכנה להתחיל הריון חדש, אבל בכל חודש עם ניסיון שכושל האבל גדל. מסביב זה נראה כל כך קל, פתאום כולם בהריון - הריון לא מתוכנן, טיפול פוריות שהצליח בפעם הראשונה, הריון בחודש שאחרי לידה שקטה, הריון שני אחרי שהיינו בהריון ראשון באותו זמן.
זה לא הגיוני, אחרי כל מה שעברנו לא אמור להיות פה איזה ״פטור מתור״?
אחרי חודשים של ייאוש ואכזבה בכל חודש, אני מגיעה לרופא פריון שבחרתי בעיקר בגלל שברזומה שלו כתוב ״הפסקות הריון״ וחשוב לי שהוא יבין על מה אני מדברת.
אני אומרת כמו אמת שאין עליה עוררין: ״עברתי לידה שקטה. אני במתח ואבל. בגלל זה אני לא מצליחה להיכנס להריון״
הוא מגיש לי טישו ואני קולטת שהעיניים והאף שלי נוזלים.
״אני אגיד משהו ואת יכולה לבחור מה לעשות עם זה.
נשים נכנסו להריון גם במצבי מתח לא רצויים. בזמן מלחמה וחלילה מאונס. אל תשימי את כל האחריות על עצמך״
אני מרגישה שבחרתי נכון ובוטחת בו להתחיל את ההליך הזה.
הכל וכלום
לקראת הלידה העובדת הסוציאלית בבית החולים שאלה אם יש נשים בהריון בסביבה שלי, באותה נקודת זמן לא הבנתי את הקשר.
מהר מאוד הבנתי שהמראה שלהן בלתי נסבל מבחינתי, לא משנה מה יש לי בחיים - בן זוג אהוב, משפחה תומכת, חברות שמקיפות אותי, מקום עבודה שמחכה לי, בית מקסים עם גינה - הכל נמחק, אין לי כלום ולהן יש הכל. אין לי בשביל מה לקום בבוקר והן קמות כמו בסרט דיסני עם שיר מתנגן וציפורים מצייצות.
ונשים שילדו בנים אחרי הלידה שלי, זה בכלל עינוי. הצגה חיה של מה שהיה יכול להיות ואיננו. יוצאות להם שיניים, הם מתחילים לזחול, הולכים צעדים ראשונים, חוגגים יום הולדת שנה…גם כשהם יחגגו בר מצווה או יתגייסו לצבא נראה לי שזה יהיה יהיה לי קשה.
אי שם מעבר לקשת
אני מתוודעת למונחים חדשים, לידת קשת, ילד קשת - הילדים החיים שנולדים אחרי לידה שקטה. כמו קשת בשמיים שמופיעה עם השמש אחרי סערה גדולה.
בכל ערב אני צריכה להתרגל שוב לרע יון של להחדיר מחט אל הבטן שלי, וזה דומה מדי לאופן שבו הופסקו פעימות הלב של התינוק שלי. אבל אולי במזרק הזה יש את תחילתה של הקשת שלנו.
יש לך ילדים?
מה אני, אני אמא, אני לא אמא, היה לי תינוק או שרק הייתי בהריון.
מה אני אמורה לענות?
כשאהיה בהריון ה בא זה יהיה הריון שני, לידה שנייה, מי שיוולד יהיה הבכור שלי או שלא, כמה ילדים יש לי.
הריונות - 1
לידות -1
ילדים - 0
כל שעה
מאמצים סיזיפיים
״עוד מעט תהיי בהריון ותצאי עם תינוק.
בסוף עוד יהיו לך תאומים, פיצוי״
פיצוי? פיצוי זה שהמשלוח לארוחת צהריים מתעכב וקיבלת 20% הנחה, והעיכוב לא היה כזה נורא כי את עוד לא ממש רעבה.
או שבמסעדה מצאת גלעין של זית במנה ובסוף הארוחה קיבלת קינוח על חשבון הבית, והעוגת גבינה ותותים הזאת דווקא באה טוב לסיום.
אבל ילד שנולד אחרי תשעה חודשי הריון קשים ומתוחים, שלפניהם הייתה לידה כואבת ומיותרת של תינוק שלא זז - אני לא מבינה איפה פה ה״פיצוי״.
איזה דבר מטופש להגיד.
לא מחכה למחר
